פסק-דין בתיק פש"ר 1381-09

מונח בפני ערעורה של חברת קורנקופיה על החלטת המנהלים המיוחדים של החייבת רחל סופר-סייג, לקבל אך חלק מתביעת החוב שהגישו; החייבת, מצידה, מערערת אף היא על החלטת בעלי התפקיד, בטענה כי קורנקופיה אינה זכאית למאומה. עיינתי בטענות הצדדים, כמו גם בעמדת בעלי התפקיד וכונס הנכסים הרשמי.

1.                  הנקודה המרכזית, עליה ראוי לבסס את הדיון בערעור המונח בפני, הינה כי בענייננו קיימת החלטה חלוטה של בית משפט מחוזי, לפיה החייבת חטאה בהפרה יסודית של החוזה עם המערערת . ערעורה של החייבת על קביעה זו של כב' סגן הנשיא זפט, נדחה ; יוצא, כי קיימת תשתית חלוטה ומחייבת, אשר איש מהצדדים - ופחות מכל החייבת - אינו רשאי ואינו יכול להתנער ממנה. קרי; בנסיבות המקרה לא ניתן עוד להתכחש לכך כי:

א.         בין הצדדים נכרת חוזה, שעניינו פרוייקט "שער העיר" ברמת-גן. במסגרת זו, הועברו לידי החייבת והחברה שבבעלותה המלאה סכומים מסוימים, כפי שפורטו פרט-היטב אף בתביעת החוב.

ב.         החייבת, לאחר שנטלה את הכספים לכיסה, הודיעה על ביטול ההסכם. בעניין זה נקבע בידי כב' השופט זפט במפורש, כי הודעת הביטול הייתה בלתי מוצדקת , וכמו כן, החייבת או החברה בבעלותה מעולם לא החזירו את הכספים .

2.                  עם זאת, נמנע כב' השופט זפט מהסקת מסקנות נוספות והכרעה במשמעות הכספית המדויקת של קביעותיו העובדתיות (קרי, אלו סעדים מגיעים למערערת וכמה חבה החייבת בגין התנהלותה), והעביר את המלאכה לבית משפט השלום. הכרעה זו הביאה לכך כי מזה ארבע שנים, התיק תלוי ועומד, והכרעה ממשית בחיובים הכספיים, איין.

3.                  מכאן, אף הבעיה המרכזית נשוא תביעת החוב והערעור, ואשר עניינה בכפל הליכים למעשה:

הגשת תביעת חוב מחד גיסא, והמשך התדיינות בבית משפט השלום מאידך גיסא. מעבר לדרוש אעיר, כי אין לי אלא לתהות מדוע המערערת, אם רצתה להמשיך בהליכים בערכאה האזרחית, לא יצאה ידי חובתה בבקשה להחריג הליך בהתאם לסעיף 20 בפקודת פשיטת הרגל; תחת זאת, מצאו עצמם המנהלים המיוחדים דנים במקביל באותו סכסוך שנדון בבית משפט השלום. זאת, כאשר בקשת המערערת באותה ערכאה, ליתן פסק-דין חלקי, נדחתה, תוך שבית המשפט קובע כי יש להכריע במחלוקת "כמקשה אחת".
אין בליבי ספק, כי התנהלות אחרת מצד המערערת הייתה עשויה להקל ולפשט במידה רבה את ההתדיינות המשפטית; אולם משהגענו לכאן, לא נותר אלא להכריע בערעור כפי שהונח בפני.

4.                  המחלוקת החוזית העומדת בבסיס תביעת החוב הינה כפולת פנים: חלקה האחד, תביעת השבה של סכומים ששולמו בעין לחייבת ולא הוחזרו על-ידה, חרף הודעתה כי ההסכם בטל. חלקה האחר, והגדול בהרבה מבחינה כמותית, הינו תביעה לפיצויי הסתמכות, ושמא למעשה פיצוי קיום. קרי, חלק זה של התביעה עניינו ברווחים שנמנעו מן המערערת, לכאורה, בשל פעולתה הפסולה של החייבת.
משמעות החלטת המנהלים המיוחדים, עליה מערערות הן הנושה והן החייבת (כל אחת מן הכיוון ההפוך), הינה קבלה חלקית של תביעת החוב, תוך פיצול הלכה למעשה בין שני ה"ראשים" המשפטיים שלה . מחד גיסא, קבלה (תחילה באורח חלקי, ובמהלך הערעור, הבאת נכונות לקבלה מלאה) של החלק העוסק בהשבה, ומאידך גיסא, סירוב לפסוק בשאלת ההסתמכות, וזאת נוכח היותה תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום.

5.                  בכל הנוגע לחלקה הראשון של התביעה, הרי די אם אעיר כי את ערעורה של החייבת מן הראוי לדחות בשתי ידיים, ובנסיבות העניין דומה כי עצם הגשתו גובל בעזות מצח, שלא לומר התעלמות מופגנת ממעשה בי-דין. בנסיבות המקרה, לא הונחה בפני כל עילה המצדיקה "הצצה אל מעבר לפרגוד" של החלטת כב' סגן הנשיא זפט, אשר ניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים ושמיעת ראיות; משכך, הרי כל טענותיה של החייבת על "הוכחת חוב לא מנומקת ודלילה", שלא לדבר על הכחשותיה בדבר קבלת כספים, אינם אלא ניסיון - שדבק בו יותר מאבק-ריחו של חוסר תום-לב - לשוב ולפתוח לדיון הכרעה שיפוטית שהפכה חלוטה. נוכח הדברים דנן, קשה שלא לתהות האם לא קיים קו ישר המחבר בין התנהלות החייבת עליה הצביע סגן הנשיא המלומד, לבין התנהלותה כעת. אכן, יתכן מאד ומוטב היה, לו  בית המשפט המחוזי "סגר את הקצוות" והיה מלווה את הכרעתו החד-משמעית בקביעת סעדים ברורה, תחת להעביר את הדיון לבית משפט השלום; אולם כך או כך, התשתית העובדתית והמשפטית שנקבעה על-ידו ברורה, חד-משמעית ומחייבת - הן את בית משפט השלום, והן את המנהלים המיוחדים בדונם בתביעת החוב.
די בכך, כדי לדחות כליל את ערעור החייבת, על שלל טענותיו הדיוניות והמהותיות, שטוב היה להן אלמלא הוגשו כלל ועיקר.

6.                  בכל הנוגע למחלוקת שנוצרה בעניין ההשבה, הרי צדקו המנהלים המיוחדים בקביעה הבסיסית, כי משהובהר שהחייבת נהגה במערערת כפי שנהגה, ולא השיבה את הכספים (ובעניין זה, עולה לכאורה מפסק דינו של כב' סגן הנשיא, כי הוא דן בה ובחברה בבעלותה ביחד ולחוד, ושמא שלא בכדי), הרי שקמה חובת השבה מובהקת של מה שנתקבל בידי החייבת; ודומה, כי המנהלים המיוחדים הכירו בכך באורח עקרוני.
יוצא, כי בנסיבות אלו, טוב עשו המנהלים המיוחדים כאשר הסכימו, במהלך שלב כתבי הטענות, לקבל הלכה למעשה חלק מטענות המערערת, במובן זה כי למערערת זכות להשבה (במסגרת תביעת חוב) של כל הסכומים שנקבע בפסק-דינו של כב' סגן הנשיא כי שילמה לחייבת. בעניין זה, לא היה כל מקום לדרוש דיון הוכחות נוסף, ואף לא היה מקום לטעון כי החייבת (להבדיל מחברת קלאנפורט שבבעלותה), חבה אך במחצית הסכום, שכן היא והחברה נתבעו ביחד. אם לא די בכך כי עולה מהגיון הדברים שהחייבת וקלאנפורט נתבעו ביחד ולחוד, הרי שהמנהלים המיוחדים עצמם טענו, במגוון הזדמנויות והליכים אחרים בתיק החייבת, כי ישותה המשפטית של קלאנפורט ריקה מתוכן, ולמעשה קלאנפורט והחייבת - חד הם . בנסיבות אלו, טוב עשו המנהלים המיוחדים כאשר שינו טעמם, ונמנעו ממצב בו היו עשויים להיקלע לכאורה למצב המעורר חשש להעלאת טענות סותרות בהליך אזרחי.

7.                  בכל הנוגע לחלקו האחר של הערעור, הרי שכאן דווקא המערערת לא דקה פורתא.
בעניין זה, ממה נפשך;

אכן, וודאי שאין דין המחייב הצגת פסק-דין חלוט כתנאי להגשת תביעת חוב, אולם מאידך גיסא, אין אף דין המחייב מנהלים מיוחדים לערוך כפל-התדיינות בעניין שנידון ממילא בבית משפט השלום. יוצא, כי אם רצתה המערערת כי המנהלים המיוחדים ירדו לעומקם של דברים בכל הנוגע לפיצויי ההסתמכות, הרי שהיה עליה לנטוש את תביעתה בערכאה האזרחית. משלא עשתה כן, צדקו בעלי התפקיד בקובעם, כי אין מקום כי ינהלו דיון מקביל באותן סוגיות, ומן הראוי לדחות את ההכרעה עד להכרעת בית משפט השלום (כולל אפשרות כי יהא עליהם להותיר בקופתם סכום יחסי, היה ותתקבל התביעה בערכאה האזרחית). אכן, אין ספק כי הדבר יוצר קושי מסוים עבור המערערת, אולם בעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.
עוד ייאמר; סביר אף להניח כי במסגרת ההתדיינות בבית משפט השלום, יהא עליו לקחת בחשבון כי סכום מסויים כבר אושר למערערת; זאת, בין היתר, אף במסגרת השאלה האם פיצוי "חיובי" שעניינו למעשה הצבת המערערת כאילו קויים החוזה, יכול לדור בכפיפה אחת ולהתווסף באורח מלא לפיצוי "שלילי" שעניינו השבה של מה שנתנה המערערת במסגרת ההסכם.

8.                  סוף דבר; דין חלק הערעור העוסק בסכום ההשבה להתקבל, כאמור בהחלטתי זו. דין חלקו האחר של הערעור, העוסק בהמנעות המנהלים המיוחדים מלפסוק פיצויי הסתמכות, להדחות. זאת, במובן זה כי ההכרעה בעניין תתקבל לא במסגרת ההליך הנוכחי, אלא בהליך התלוי ועומד בבית משפט השלום.